פסק-דין בתיק ב"ל 53327-02-11

רקע כללי

1.    בפני ערעור על החלטתה של הועדה הרפואית לעררים מיום 25/1/11, אשר דחתה את תביעתו של המערער להכיר בו כנפגע פוליו בהתאם ל חוק פיצוי לנפגעי פוליו התשס"ז - 2007 (להלן: " ההחלטה", להלן: " הוועדה" להלן: "החוק").

הנימוק לדחייה היה - כי המערער יליד מצרים, לא הוכיח כי הוא לקה במחלת הפוליו בישראל ולאחר עלייתו ארצה.

התשתית העובדתית הצריכה להכרעה

2.    המערער יליד נובמבר 1947, עלה לישראל בינואר 1950 (בגיל שנתיים ושלושה חודשים).

המערער הגיש תביעה להכיר בו כנפגע בהתאם לחוק כאשר תביעתו נדונה תחילה על ידי ועדה רפואית לעררים מיום 30/11/09, אשר דחתה את תביעתו בהסתמך על פרוטוקול ועדת הניידות מ- 1982 בו נרשם כי המערער חלה בפוליו "בלידתו". נוכח רישום זה קבעה הועדה לעררים כאמור - כי מאחר והמערער יליד מצרים, הרי שמחלתו התפרצה שם ולא - בישראל ומשכך אין להכיר בו כ"נפגע פוליו" כמשמעותו בחוק.

3.    המערער ערער על החלטה הנ"ל לבית הדין האזורי לעבודה בת"א, במסגרת תיק בל 5734/09 וערעורו נדחה בהתאם לפסק דין מיום 16/6/10.

במסגרת פסק הדין נכתב, בין היתר,  כי אין מסמך רפואי התומך בטענת המערער לפיה הוא לקה במחלת הפוליו בהיותו בן 7 בישראל אולם מאידך בפרוטוקול הועדה הרפואית בעניין הניידות, שהתקיימה בשנת 89 נרשם כי הוא לקה במחלה בלידתו.

כן הוסיף בית הדין וכתב - כי טענת המערער לפיה המידע שנרשם בפרוטוקול ועדת הניידות בטעות יסודו - לא הוכח משלא הוצגה כל ראיה לכך.

אי לכך, בהעדר תיעוד רפואי התומך בגרסת המערער, סבר בית הדין כי לא נפלה טעות משפטית בהחלטת הועדה אשר דחתה את תביעתו.

4.    על פסק דינו של בית הדין האזורי בתיק בל 5734/09, הגיש המערער ערעור לבית הדין הארצי לעבודה (בר"ע  29102-09-10)  אשר בסופו הגיעו הצדדים להסכמה שקיבלה תוקף של פסק דין מיום 2/1/11. פסק דין במסגרתו נקבע כך:

"עניינו של המבקש [המערער] יוחזר לועדה הרפואית על מנת שתבחן שוב את טענתו לפיה לקה במחלת הפוליו בהיותו בן 7 שנים ולא בלידתו, זאת בהתחשב בכך שטענה זו קרובה יותר לסברה לפיה מחלת הפוליו היא מחלה הנגרמת באמצעות נגיף התוקף אדם לאחר לידתו, ואין מדובר במחלה המתגלה עם לידתו. הועדה תקבע את אחוזי נכותו של המבקש בהתחשב באמור לעיל תוך שהיא מפרטת את הנימוקים העומדים ביסוד החלטתה".

5.    בעקבות פסק הדין הוחזר עניינו של המערער לועדה אשר החליטה בשנית לדחות את תביעתו עת שהיא מנמקת את החלטתה לאמור:

"הועדה בדעה שנטל ההוכחה שאמנם חלה בארץ מוטל על כתפי התובע. ברם התובע לא מסוגל לספק כל הוכחה לכך שחלה בארץ וטוען שהמסמכים בוערו. לועדה אין ברירה אלא לדחות את הערר, שכן על התובע להוכיח שאכן חלה בארץ והתובע אינו מסוגל להוכיח זאת. הועדה עיינה שוב בכל החומר הרפואי ואין מסמכים המעידים שחלה בארץ, לפיכך הועדה שבה ודוחה את הערער".

משמע, הועדה הרפואית דחתה למעשה את תביעתו של המערער על בסיס נימוק משפטי אחד ויחיד לפיו - הנטל להוכיח את מועד התפרצות המחלה, מוטל עליו - על המערער וכן על בסיס ההנחה שלצורך הוכחת מועד התפרצות המחלה, יש להסתמך אך ורק על מסמכיו של המערער וככל שאלה אינם בנמצא - אזי שדינה של התביעה להדחות.

6.    המערער השיג כאמור על החלטת הועדה ונימוקיה ועיקר טענותיו היה כדלקמן:

על פי הנחיות בית הדין הארצי לעבודה נטל ההוכחה באשר למועד ולמיקום התפרצות המחלה מוטל על המשיב ולא על המערער. אפילו היתה נכונה ההנחה כי על המערער רובץ הנטל להוכיח את התקיימות התנאים לצורך הכרה בו כנפגע פוליו כמשמעותו בחוק, הרי שהמערער עמד בנטל זה. זאת בשים לב למכלול הנסיבות ובכלל אלה עובדת עלייתו של המערער לארץ בגיל שנתיים ומספר חודשים, העובדה שמחלת הפוליו אינה "מחלה מלידה" אלא - מחלה זיהומית - נגיפית, לאור תנאי המגורים הירודים של המערער סמוך לאחר עלייתו במעברה ברמלה. 

הוסיף המערער וטען כי הועדה שגתה בכך שלא התייחסה למידע אפידמיולוגי באשר להתפרצות המחלה בישראל בתחילת שנות ה- 50.

7.    עיקר טענות המשיב היה כדלקמן: